זן בחיי היום יום

זֶנְקִי - פילוסופיה של תפקוד מלא

נכתב במקור ע"י מורה הזֵן דוֹגֶן זֶנְגִ'י תורגם ע"י פרופ. מָסוּנָגָה רֶיְהוֹ, דני וקסמן, עופר כהן.

התרגום הוא מתוך: הדרך הישירה לאני האמיתי, שכתב פרופ. מָסוּנָגָה רֶיְהוֹ, פרק 21, עמוד 241, בהוצאת הצוק הכחול, 2006.

הקדמה - פרופ' מסונגה רייהו

הרגע המתרחש עכשיו הוא הנקודה בה אנו מוכרחים להיות מעורבים בכל גופנו ונפשנו. בנקודה זו אין חופש מושלם של בחירה. לעכשיו יש את המאפיין המהותי של הצעת אפשרות בחירה אחת מתוך שתיים. הוא בא פעם אחת בלבד, לעולם אינו חוזר על עצמו.

רגע זה מעורר אותנו לחפש תשובה לחיים ולמוות. התשובה לא נמצאת בעולם הדוּאָלִיסְטִי (Dualistic) החיצוני, אלא בעולם האַבְּסוֹלוּטִי (Absolute) של הפנימיות. הממשות הסוביקטיבית הזאת אינה יכולה להיות דבר, בעודה נשארת בפנים, היא עוטפת את החוץ.

הרגע הזה - עכשיו, אינו הכללה מופשטת אלא עולם קונקרטי של זמן הנחתך כ"עכשיו", וממוקם כ"כאן". הוא חלק מהכול ונושא את הכול כיחידה אינדיבידואלית. רגע ההווה אינו מוֹנָדָה. היחידה האינדיבידואלית חיה כחלק קונקרטי ומקושרת עם ישויות חיות אחרות בחלל. למרות שהיא מקושרת לעולם גבוה יותר, אנו מחמיצים את רגע ההווה כשהחשיבה שלנו היא רק בדרך הרגילה. הנסיגה חזרה לאני האמיתי הכרחית. מה שנדרש הוא חידוש החיים. באמצעות התנסות מעמיקה זו, המתעלה מעבר לאינדיבידואליות, מאחד האדם את עצמו עם החיים של הקוֹסְמוֹס.

כל עוד העכשיו - רגע ההווה, הוא המקור עליו מבוסס הנסיון שלנו, הוא מימד גבוה יותר מהבסיס. בה בעת הוא מצטרף אלינו כמימד נמוך יותר. שם אנו יכולים לראות גם מה שהוא מעבר, ומה שהוא פנימי-אִימָנֶנְטִי לחיים הבסיסיים. ההמשכיות והאי-המשכיות של ההווה. אדם הגודע את תשוקותיו האנוכיות ועושה את אשר עליו לעשות, משתלב בהרמוניה בשני הצירים: בציר האנכי - עם החיים בכללם (בשלמותם) ובציר האופקי עם כל ישות אינדיבדואלית אחרת. לכן, הרגע העכשוי הזה ממש, אינו רק אינדיבידואלי, אלא מגיע אל מעבר לקטגוריות הזמן ונהיה ההווה הנצחי. ההווה הוא באמת בנו של העבר ואביו של העתיד. באופן דומה מקום זה הקרוי "כאן", ממשיך ללא-סוף. במימד גבוה יותר, הוא מתמזג עם העולם האוניברסלי. בדרך זו הכאן והעכשיו נהיים נקודת המרכז - המוקד של העולם והיקום.

הרגע הנוכחי והמקום הספציפי הזה - כאן, הם מרכז המַנְדָלָה (העיגול). רגע אחד הוא 10,000 שנים. עשרת הכיוונים הם לפני עינינו. ההבט האינדיבידואלי, עטוף בהבט מאחד. ובעודנו משמרים את האני אנו חובקים את האחרים. האחדות הקוסמית מתפצלת ומתפתחת בצורה נמרצת בהיסטוריה, אך חלוקה זו נחבקת שוב באחדות האינטגרלית של המימד הגבוה יותר.

עולמנו וחיינו נעים בקביעות מחלוקה לאחדות. כאשר אנו נוגעים במעמקי האני ונהיים הדבר עצמו, אנחנו מבינים ישירות שמקורם של השמיים והארץ הוא מאותו שורש, ושכל הדברים הם אחדות אחת. זהו עולם בו ישויות הנמצאות בקונפליקט הדדי זה עם זו, נאספות יחדיו ומתאחדות באמצעות זהות-עצמית. המובן של זהות עצמית אינו אחדות של שני דברים או יותר מממדים שונים בקו מקביל, אלא יחס יציב מתלכד.

אך רגע הווה זה נשאר עדיין בעולם המאוחד של עקרון ואקטואליות. אנו מוכרחים לקחת בחשבון שעולם זה כאן ועכשיו, המוגבל ע"י זמן וחלל, הוא בעצמו עולם שאינו מוגבל בחלל ונצחי בזמן. זוהי אקטואליות אבסולוטית - העולם של כל הדברים נטולי המגבלה. כל מה שמשתנה בעולם הזה מזוהה הדדית ונחדר הדדית וכל דבר הוא אבסולוטי, היחיד והרבים זהים זה לזה. תחום המציאות בו היחיד והרבים זהים מצוי בתוך הזמן וכמו כן בתוך ההווה הנצחי השרוי מעבר לזמן. הוא מצוי בתוך החלל אך גם בתוך העולם הבלתי מוגבל שמעבר לחלל.

אך האינדיבידואל, בעודו חיי כישות אינדיבידואלית, אינו מוגבל על ידי כך.

המשא הכבד של העולם היחסי לא לוחץ אותו למטה. הוא יכול במקום זאת לעשות אבסולוטיזציה של כל הדברים. המצב שאנו משיגים כשאנו חודרים לתוך הממשות האבסולוטית שלנו, באמצעות התרגולים השונים, הוא עצמו העולם הטבעי. בצורה ספציפית, זהו עולם של מקומות רבים. הוא חודר את האינדיבידואליות שלנו, ונהיה בו זמנית העולם האבסולוטי של חיים מלאים.

האקטואליות האוביקטיבית הלוחצת על החיים והמוות מבטלת את האני, ועל יסוד האמת, מאפשרת לנו בפעם הראשונה להפוך הכרחיות לאפשרות ולשנות פאסיביות לאקטיביות. נקודה זו מודגשת גם בשיטה הפילוסופית המנסה לכונן בסיס לתירגול חיוני. היא חלק בלתי נפרד גם מרעיון הזהות העצמית של סתירות אבסולוטיות. האני, בעודו מתפתח ללא הפסק מתוך העולם, יוצר את עצמו כקיום סוביקטיבי. איננו יכולים לשלוט במציאות ההיסטורית שהיא תוצאה של הכרחיות העבר. אך המציאות האקטואלית יכולה להיות האמצעי שבידי האני לבצע החלטות עתידיות אפשריות, בעודנו עומדים בלחץ הכבד של הממשות ומוצאים את המקום בו נוכל לשמור על שליטה (בחופש שלנו).

הדת מעריכה את האחדות הבסיסית של החיים האנושיים. היא מתפתחת בהתאם לנסיון החיים הפיזי והפסיכולוגי של האדם. תרגול דתי מנסה להחזיר דברים שפוצלו לסוביקט ואובייקט לשלמותם המקורית. לידה מחדש (דתית), היא נקודת מפנה בחיים, המושגת באמצעות חשיבה ללא חשיבה (סוּנְיָאטָה). זוהי חוויה מהפכנית הצומחת מהתמסרות לדרך. זהו ניצוץ החיים הבוקע ממגע של נפש בנפש.

התנסות אמיתית מתרחשת בפעם הראשונה כשבאים במגע עם החיים הבסיסיים. כל עוד אנחנו נודדים בעולם של תעתועי שווא, אין זו התנסות מלאה. ידע אוביקטיבי לכשעצמו אינו מקרב אותנו להתנסות אמיתית. חוויה מופלאה זו צומחת מהפעילות המאוחדת של ההגיון, הרגש והרצון. היא מעלה את עוצמת הערנות לפסגה גבוהה. באמצעות התנסות זו מתמזגים סובייקט ואובייקט. יש זהות עצמית וחדירה דו-צדדית. ובכך אנו יורדים לשורש האמת של החיים. להתנסות זו יש כוח בלתי מוגבל כשהיא מתמזגת עם החיים הבסיסיים. היא מבטאת עצמה כחיים ביומיום. לכך קוראים הביטוי של תפקוד מלא. משמעות הדבר היא לבטא את האני האמיתי שלנו כולו. מכאן נובעות כל הפעולות בחיים וביקום. יוּאָן-ווּ קוֹ-צְ'אִין (1063-1135), אמר: החיים מבטאים תפקוד מלא, המוות מבטא תפקוד מלא. הוא דיבר ברורות כי טבע-בודהה מבטא עצמו בשלמות גם בחיים וגם במוות. החיים האמיתיים ממשיכים קדימה, ואינם עוצרים לעולם, אפילו לא לרגע, בין שהם עולים או שוקעים. אלו הם פניו המקוריים של האדם. אנו חיים מרגע לרגע ומתים מרגע לרגע, חיים ומתים כל רגע. חיים ומוות הם רגעיים. יש מוות בחיים וחיים במוות. אך הרעיון של הזהות העצמית של החיים והמוות, עדיין לא חודר לתוך החיים הבסיסיים. כשאנו עומדים בפני החיים והמוות, הכרחי שנתנסה בהם בבהירות, ונחדור לעומקם בצורה יסודית. על ידי כך נוכל לשחרר עצמנו מהחיים והמוות. אנו חיים באופן מוחלט ומושלם בהווה, היכן שהעבר הרחוק והעתיד המרוחק נפגשים. בדרך זו מתפתחת ומשגשגת הפילוסופיה והדת של תפקוד מלא.

בבָּהאדוֹקַהרָאטָה סוּטְרָה של מָהגְ'הִימָהנִיקָהיָה, יש פסקה האומרת כך: על תרדפו אחרי העבר, על תחפשו את העתיד. עשו את מה שאתם חייבים לעשות היום, בצורה הטובה ביותר. מי יכול לדעת מתי המוות יבוא?. בעודנו חיים, ראוי שנעבוד במלוא מאמצנו. כשעלינו למות, ראוי שנסיים עם העניין במהירות. הכרחי שנהיה נאמנים לעצמנו, כאן ועכשיו. כפי שאמר שִילֵר: על תדאגו לגבי העתיד הרחוק, תפסו רגע זה, ואז הוא כולו שלכם. כדי לחיות חיים מלאים ברגע הממשי עלינו להחדיר חיוניות בעבר ולהגשים את  העתיד.

זֶנְקִי  (תפקוד מלא) - טכסט המקור

מהות הדרך של הבודהים היא שיחרור וביטוי בחיי היומיום. בשיחרור זה, החיים משחררים עצמם מהחיים, המוות משחרר עצמו מהמוות. כך שיש עזיבה של חיים-מוות, ויש כניסה לחיים-מוות. יחדיו הם יוצרים את השלב האחרון של הדרך. השתחררות מחיים-מוות וחציית חיים-מוות מהווים יחדיו את השלב האחרון של הדרך העילאית.

ביטוי של הדרך ברגע זה - אלו החיים. המשמעות של חיים היא ביטוי שלהם עכשיו. כשהם מבוטאים בהווה המיידי, אלו הם חיים המבוטאים במלואם, ומוות המבוטא במלואו. תפקוד מלא זה הופך את החיים לחיים נאותים (ממומשים במלואם) ואת המוות לנאות (ממומש במלואו) ברגע הביטוי, זֶנְקִי הוא לא בהכרח גדול, ולא בהכרח קטן. זנקי אינו תמיד ארוך, ולא תמיד קצר. אין הוא תמיד אוניברסלי ואין היא תמיד מוגבל. רגע זה של החיים הוא זנקי. זנקי - תפקוד מלא, הוא רגע זה של חיים.

החיים אינם באים ואינם הולכים. אין הם ביטוי, אין הם התהוות. אך חיים אלו הם ביטוי של תפקוד מלא. ומוות הוא ביטוי של תפקוד מלא. עליכם להבין שבין יתר הדברים הרבים לאין סוף המצויים בתוך האני, יש חיים ומוות. חישבו על כך מתוך רגיעה. האם ניתן לומר ברגע זה של חיים, שכל הדברים החיים שותפים ומלווים במקביל חיים אלו? או שהם לא? אף רגע או דבר כלשהו אינו מצוי בנפרד מהחיים. אין גם שום ארוע או נפש שאינם מתלווים ומשתתפים בחיים. החיים הם כמו עליה על סירה. בסירה זו אנו עצמנו משתמשים במפרש ושולטים בהגה. למרות שאנו חותרים במשוט, זו הסירה שנושאת אותנו. ללא הסירה אנו איננו.  בעָלוֹתנו על הסירה, אנו הופכים אותה לסירה. זהו הרגע שאתם מוכרחים לחקור ולהבין. ברגע זה ממש, אין שום דבר מלבד עולם הסירה. שמיים, מים, וחוף - כל אלו מתמזגים לתוך הרגע של הסירה. רגע זה שונה מהרגע שבו אין סירה. וכך אנו גורמים לחיים אלו לעלות ולהאציל חיוניות לחיים האישיים שלנו. כשאנו משיטים את הסירה, גוף, נפש, והעולם, כולם נהיים מכשירים של הסירה. כל כדור הארץ והשמיים נהיים המכשירים של הסירה. אנו כחיים, והחיים כאנחנו מצויים במצב זה. מורה הזן, יוּאָן-ווּ קוֹ-צְ'אִין, אמר: כשהחיים באים, בטא אותם במלואם. כשהמוות בא בטא אותו במלואו. הבה נבהיר את דבריו ונחקור אותם. בחקירה הכוונה היא שהאמת של כאשר החיים באים, בטא אותם במלואם, אינה תלויה בהתחלה או סוף. למרות שהיא כל המרחב העצום לאין שיעור של הארץ והשמים, היא אינה מפריעה לביטוי מלא של החיים. היא גם אינה מונעת את הביטוי המלא של המוות. האמת של כאשר המוות בא בטא אותו במלואו - למרות שכל דבר הוא חלק בלתי נפרד מהארץ והשמיים העצומים - אינה מפריעה לביטוי מלא של מוות, וגם אינה מכשול לביטוי מלא של החיים.

החיים על כן אינם מפריעים למוות, ומוות אינו מפריע לחיים. הארץ והשמים העצומים שוכנים גם בחיים וגם במוות, אך זה אינו רק הבט אחד של הארץ הגדולה או של כל השמיים, המבוטא במלואו בחיים ומבוטא במלואו במוות. למרות שאינו יחיד, הוא גם אינו רבים.

כך שביטוי מלא של כל הדברים הוא בחיים וגם במוות.

אפילו בלי חיים או מוות יש ביטוי של תפקוד מלא. בביטוי של תפקוד מלא יש חיים ומוות. לכן, זנקי - תפקוד מלא של חיים-מוות מצוי במתאבק המכופף ומותח את זרועותיו, וגם באדם המגשש אחר הכרית שלו בלילה.

באופן זה מבוטא האור הפלאי. יש המאמינים, שבדיוק ברגע בו הוא מבוטא, בגלל שהוא מבוטא במלואו - יש ביטוי לפני ביטוי. אך לפני ביטוי יש ביטוי של תפקוד מלא.

למרות שיש לפני כן ביטוי של תפקוד מלא, הוא אינו מונע את ביטוי של תפקוד מלא עכשיו. וכך, מנקודת מבט זו, תפקוד מלא מבוטא בחִיּוּנִיּוּת (Vitality).

הערה על זנקי

דוגן כתב מאמר זה ב 17.12.1242, ליד מנזר רוֹקוּהָא רָאמִיטְצוּ. הוא השתמש בזנקי כדי ללמד את תלמידיו של אדם בשם יוֹשִישִיגֶא הָאטָאנוֹ. המאמר מבוסס על דברי יוּאָן-ווּ קוֹ-צְ'אִין: כשהחיים באים בטא אותם במלואם. כשהמוות בא בטא אותו במלואו. לאמירה זו הוסיף דוגן את רעיונותיו.

הוא הדגיש את הצורך ב:

1. תפיסת החיים במלואם.
2. ביטוי החיים בהתנסות בחיי היומיום.
3. חדירה לחיים ולמוות כשהם באים.
4. ביטוי תפקוד מלא דרך הזהות העצמית של חיים ומוות.

רעיונות אלו עזרו לד"ר קוּנִיהִיקוֹ הָאשִידָה הביולוג בעל שיעור הקומה, למצוא בזן, לאחר חיפוש ארוך ומאומץ, את המשמעות של חייו. לא רק לד"ר האשידה אלא גם למורי זן רבים התאפשר להעמיק את הבנתם בעזרת מאמר זה.

לימוד אינטינסיבי של זנקי עשוי להניב מציאת רעיונות מקבילים בפילוסופית האסטתיקה של הוגה הדעות האמריקני ג'ון דיואי (במיוחד בספרו: אמנות כהתנסות). מציאת הבטים מקבילים ומשותפים כאלו עשויה לעזור לכונן בסיס מוצק וטבעי להתפתחות הזן במערב.